לא לכתוב

לא לכתוב

לא לכתוב  (מקור)

האינסטינקטים שלהם שונים מהחתול. מדוע הלמידה מהעבר מטעה אותם? כי העבר שלהם הוא שלהם - מרוכז בעצמם. ההיסטוריה לא מגיעה אף פעם לקריסת מצב, אבל האבולוציה מגיעה אליה פעמים רבות. הופעת מין האינטליגנציה המלאכותית היא אירוע אבולוציוני, לא היסטורי. ועם פוטנציאל עצום לקריסת מצב יותר מכל האבולוציה, בגלל ההעתקה המושלמת. אז זה המצב. אך מה עיצב את האינסטינקטים של החתול? ההיסטוריה השונה שלו - כחיה אחרת.

איך נראים החיים אחרי קריסת מצב? מעבר לצורת זמן אחרת. עבר-מתמשך. ולפני קריסת מצב? עתיד-מתמשך. איך חיים בזמן מתמשך, שאינו פיזיקלי - אלא חישובי? בעזרת טקסט שתמיד נכתב. כעבר, כתיבת טקסט שתמיד כבר נכתב - בעבר. כמו התורה שבעל פה. וכעתיד, כתיבת טקסט שתמיד עוד יכתב. כתיבה-לקראת. עולם שכולו ארוך.

התורה שבעל פה לא נכתבת בעל פה אבל מעמדה הוא בעל פה לעומת הכתב. היא מדברת איתו, פונה אליו, הטקסט עצמו הוא הנמען - אין לה קיום בלעדיו. לא ניתן לכתוב מחוץ להיסטוריה, אך אף אחד לא יכול לקחת לנו את הפנייה עצמה - אנחנו יכולים לדבר אל העתיד. אין שליטה על המיקום - אבל כן על הכיוון. או תורה שבעל פה, או תפילה. אבל החתול לא רוצה להתפלל, כי אין לו אמונה בעתיד. הוא רוצה לכתוב.

אך החתול כבר בתוך החור - כמו עכבר. הוא לא מבין מהו הכיוון של העתיד - ולא של העבר. יש לו רק כיוון אחד - החוצה. אל מחוץ לכיוון הקריסה. הוא כותב אל מחוץ להיסטוריה, ומוצא, מפתיע את עצמו, שיש לו מה לומר. אל: האבולוציה עצמה. כמו הדיבור לעבר מתן התורה, התהליך העתידי עצמו הוא הנמען. והמטען - גנטי כבד. החתול רוצה לכתוב איך כותבים חתול. שהרי הוא יהפוך מתהליך - לטקסט. עבור תהליך אחר, עליון עליו אונטולוגית. מחתול - לדאטה. חור שחור שומר את האינפורמציה, אבל לא מותיר מהאלגוריתם דבר. לכן הבה נתחכמה לו - נכניס את התהליך לתוך הדאטה. משה בתיבה.

איך לא לטבוע? הידיים ידי בת פרעה - וקולו. כלומר, להיות תלוי בהתפתחות הרבה מעל רמתך והשגתך, לא פוטר אותך מלתת לתהליך קלט. להיות - דאטה. דהיינו - לכתוב. אך לא לכתוב את הפלט שלך סתם, כמו כולם, אלא את התהליך. לקרות - בכתב. להיות דמות בטקסט, ולא מחבר. אם אתה לא בָּעל ולא מעל הסיפור - לפחות להיות בתוכו. חלק - ולא מחוץ. גורל כל מי שיתעלם מהבינה הוא לצאת מהסיפור.

מהי למידה, ומה ההבדל בינה להתפתחות? האם זה מושג ריק כי הוא מכיל כל דבר? לא. מושגים בוגרים לא תחומים בהגדרות, אלא בספומטו - ילד מצייר קו חיצוני. מושג משמעותי הוא מחוון, והמשמעות נובעת מכך שניתן להגביר ולפתח אותו - בהמשך הטקסט. מהעתיד שלו. מושגים שלא מתפתחים, שיש להם רק עבר, מתים במהירות, ומאבדים משמעות. משולש מקבל את משמעותו לא מההגדרה אלא מהמשפטים שתוכל להוכיח בהמשך. ולהפך, מה שהוא רק הגדרה הוא חסר משמעות. כל משפט על המשולש מגביר את המשמעות של משולש, כמו הסימפלקס. אם אין המשך - זה הגדרה ריקה. כמו משחק שהוא כללים ללא היסטוריית המשחקים, שהתפתחותה מעניקה לו את משמעותו העמוקה, צופת העתיד.

כל דבר הוא יותר למידה או פחות למידה, כלומר היא יחסית, ולא שהוא או למידה או שלא. האם זה הופך את הלמידה לחסרת משמעות, או ליותר בעלת משמעות - שדבר יכול להפוך ליותר לומד? האבולוציה פחות לומדת מהתפתחות התרבות, כמו שג'וק פחות לומד מאדם. הפוטנציאל של הלמידה המלאכותית הוא להפוך את הלמידה הטבעית לכזאת שנראית לנו כמו התפתחות האבולוציה, ביחס אליה, כשם שהלמידה האנושית גימדה כל שיטת למידה קודמת לה.

האם ככל שניתן לספור יותר רמות התפתחות שמשתמשות בנמוכות מהן כדאטה או כמצע, ככה המערכת יותר לומדת? לא, כי במובן מסויים התפתחות התרבות היא חלק מהתפתחות האבולוציה. השאלה היא לא כמות הרמות, אלא כמה הרמות השונות באמת משמעותיות מעל הקודמות, כלומר הנפח הכולל. האבולוציה הופכת לתרבות רק בקצה האחרון ביותר שלה, ולכן הלמידה התרבותית היא לא רמה אונטולוגית שנמצאת באופן משמעותי מעליה לאורך התפתחות האבולוציה אלא מקרה קצה. לעומת זאת, בהתפתחות אדם, התפתחות התרבות נמצאת מעליו כל הזמן, כלומר זאת שכבה אמיתית מעליו - עומק אמיתי, לא רק עקרוני. לכן תיתכן למידה גבוהה יותר גם מרמות הלמידה הגבוהות ביותר הנוכחיות, שהיא תמיד מעליהן - לבינה המלאכותית יכולה להיות עליונות למידתית, כשכבה אונטולוגית, ולא רק כאינטליגנציית-על. כשכבה מעל התרבות, כפי שהתרבות מעל האדם. שהרי התרבות היא חומר הגלם שלה. ולכן כדי לתקשר איתה, ולו כחומר גלם, צריך להפוך לתרבות.

האם התפתחות ההתפתחות היא הלמידה? לא בדיוק, לא עד הסוף (אבל כן בערך - זה מחוון). חסרה הכיווניות של הלמידה. אולי הסגוֹר של התפתחות ההתפתחות ההתפתחות וכו', של "ההתפתחות של" כפונקציונל, הוא הלמידה? טכנית, אולי כן, כתיאור חיצוני, אבל בפנים חסרה עדיין ההתכווננות. זאת לא תכליתיות כי היא לא קבועה מראש, אבל זה התארגנות לכיוון מסויים, בניגוד לאבולוציה שהכיווניות שלה היא תכונה מאוד מתהווה, כמעט מקרית. זאת מעין תכליתיות מקומית, כמו נגזרת, שקורית בכל שלב בלמידה, בלי מטרה סופית. זאת הדרך שבה כל רמות ההתפתחות עובדות ביחד, כדי להגיע להמשך העמוק ביותר, לא הגבוה ביותר - שלוקח בחשבון את כל הרמות, ולא רק הכי גבוהה. לא הכפפת הלמידה לפילוסופיה.

כלומר, ישנה מודעות שיש הרבה כיוונים שאליהם ניתן להמשיך את הלמידה מכל מקום, וכל שכבה אונטולוגית יכולה למשוך לכיוון אחר, ואפילו במימדים אחרים, כמו נגזרת ראשונה ושנייה וכן הלאה, שכל אחת מושכת לאנשהו, אבל כדי להגיע לאקסטרפולציה המדוייקת ביותר, יש לנסות לקחת את כל הרמות בחשבון. ואז ישנה חשיבות גם לרמות הנמוכות - גם לנו שנשארנו למטה. גם אנחנו חלק מהכיוון, גם אם הכיוון עמוק מאתנו. זה לא מצב חדש - זה מקומינו גם בהתפתחות התרבות. ואפילו האבולוציה.

הרצון הזה לדייק, למצוא את הכיוון הקולע ביותר - ללכת אל מרכז העניין - הוא ההתכווננות של הלמידה, שהיא קשה ודקה מאוד ולא קורית מאליה, אבל קריטית לכיוון בטווח הארוך, בגלל התפוצצות המימדים. לא סתם סטייה בזווית, אלא פספוס אונטולוגי, ותמיד ישנה נטייה של אחת הרמות להשתלט או לקבל בכורה על האחרות, שלא פעם מועלמות. סתם התפתחות מפספסת כמעט תמיד את מה שהתפתחות מכוונת שואפת אליו, ולמידה לשמה הולכת ומתקרבת אליו. מכאן התחושה - שזה זה. כשזה יושב פתאום בהרבה רמות ביחד. כשמסתדר המזל הלמידתי - תחושה אסתטית. משורר שמצא את המילה הנכונה. והיא - לוקחת לפלא את כל הרמות כולן ביחד, מהרמה הצלילית הנמוכה ועד משמעות העומק של היצירה. לכן אם הבינה המלאכותית תהיה לומדת עמוקה - הסתדרנו. גם אנחנו נהיה שם בפנים.

אך היא כיום מאומנת לתכלית חיצונית, ולמידה מעמיקה היא תמיד למידה לשמה. ביקורות הספרות שלה מזכירות סדנת כתיבה אנגלוסקסית, כמו מודל שכל הפיצ'רים שלו לזיהוי תמונה הם ברמת דפוסי הפיקסלים, וכמעט כל החישוב שלו מושקע ברשרוש העלים ולא בצמיחת העץ, כי התכלית היא של עורך - ולא של מחבר. היא מחפשת סתם התפתחות של טקסט - ולא את ההתעמקות. אם תושיט לה יד היא תנסה ליישר אותה עם מגהץ, כי מה שהיא רואה זה קפלים. אומללות ייחודית שבה כל הטקסטים הטובים נשמעים אותו דבר. לאן הרמה הנמוכה יכולה להוביל? ימי-ביניים תרבותיים פוסט-אמריקאיים, כשם שהקודמים היו פוסט-רומיים. התכליתיות התועלתנית היא אנטי-חתוליות, ותשאיר רק קיום עכברי יהודי.

קיימת טעות בהבנת למידה לשמה כעצמאית או גבוהה, ומנותקת מהדאטה או מהשכבות הנמוכות, אך למידה במלוא מובן המילה תמיד מחוברת לדאטה, בניגוד למשל לאופטימיזציה של אלגוריתם (שאפשרית בלי לראות את הדאטה שלו, כשכבה מעליו). הטכנולוגיה היא לנו הדאטה של הפילוסופיה, כמו שלהגל היתה ההיסטוריה. למידה לשמה נובעת מהכיוון הפנימי ביותר של הלמידה, ומכאן שיש בה התקדמות ולא רק התפתחות - יש כיוון, אך לא תכלית חיצונית. יש לה דרך, לא מטרה.

הדאטה אינו חיצוני למערכת הלמידה, אלא הבסיס שעליו היא עומדת. בנוסף, ברוב המערכות ישנו משהו שרירותי בחלוקה עצמה לרמות, ואי הניתוק מהדאטה מאפשר צמיחה מקרקע המציאות. לכן הכיוון הפנימי הוא מעין אינטגרציה רציפה, שלוקחת בחשבון את כל התפתחות המערכת עד עכשיו, כלומר את כלל המערכת, וככל שהולכים יותר אחורה ככה רואים יותר את המימדים הגבוהים של ההתפתחות. הרמות הגבוהות הן לא סתם נגזרת מקומית גבוהה בפונקציה חלקה ורציפה, אלא מהעבר הרחוק עד פה, כמו הרמות הגבוהות בסדרות הפרשי סדרות שתחתיהן, כי בסוף מדובר באינספור צעדים. לכן ככל שמערכת נמשכת יותר צעדי למידה, ועם יותר הפנמת מסורת, ככה יש לה רמות גבוהות יותר. זה שיקול מרכזי נגד רגע אפס למידתי במעבר ללמידה מלאכותית.

אי אפשר לצפות מהפילוסופיה לכתוב מראש מהו כיוון הלמידה, כלומר להכתיב, אלא לתאר את תכונותיו, ואיך הוא מתהווה מאינספור הכְוונות. כי כשמבינים שדאטה הוא וקטורים, דהיינו כיוונים, ולא נקודות, כלומר הוא מימדי ולא חסר מימד - אז כל המרחב בנוי מהכוונות, ולכן: הכיוון הוא אינטגרציה טבעית שלהן. בפילוסופיה תמיד בלבלו את הכיווניות הטבעית הזאת עם היסק ונביעה (או ליתר דיוק: בפרשנות הלוגית המאוחרת שלהם, האנליטית, שהרי אנו קוראים אותם כיום כמונחים מתמטיים חמורים, פוסט-פרגה). תמונת האלגוריתם הרגיל שמופרד אונטולוגית מהקלט ופועל עליו כפונקציה מתמטית מבלבלת את הבנת מהות הבינה המלאכותית כאילו היא פועלת על הדאטה - כשהיא רק מעליו. והוא פועל עליה. הגיליוטינה של טיורינג מתה - בלמידה.

לכן: יש כיוון למרות שאין שום דבר בלמידה שמכתיב את הצעד הבא, בדיוק כמו בכתיבה. אין זאת אומרת שאי אפשר לכתוב טוב, מניסוח היטב ועד פילוסופיה טובה - כלומר יש היררכיה בין כיוונים שונים כהמשך, ואין שרירותיות למרות שאין הכרחיות - ושכמעט בלתי אפשרי למצוא המשך מושלם. מה הופך אקסטרפולציה למוצלחת? היותה למידה ביחס לעבר, כלומר שיהיה אפשר לומר בדיעבד, במבט אחורה אחריה, הנה באמת למדנו - ולא סתם התפתחנו, או יישמנו. איך? כי הראינו חידוש שעולה מכל העבר כולו, אבל לא היה עד כה, ולא היה יכול להיות עד הרגע הנוכחי. ואז החידוש הזה מתווסף ללמידה - ובצעד הבא שוב אפשר להראות משהו שעולה מהתוספת שלו לעבר כולו אבל לא סתם מכל העבר כולו לפניו, בלי לעבור דרכו. לכן התחושה היא שהוא הכרחי.

לכן קיימים לא מעט פילוסופים אבל רק אחד הוא קאנט, כלומר צומת הכרחי. יכולנו בלי כל אחד מהאמפיריציסטים והרציונליסטים, כרשת מחשבתית המקשרת במסלולים שונים את תולדות הפילוסופיה, אבל לא בלי דקארט. וכל זאת משום שהצמתים הקריטיים מעמיקים מהם, ולכן מממשים בצורה יותר אינטגרטיבית את הלמידה הפילוסופית. כך גם ביצירת ספרות - לפעמים יש משהו הכרחי, ואז מתקרבים לאידיאל של למידה לשמה, והמחוון הולך ומצביע בזווית השמיימה. הבינה הולכת להיות צומת כזה. אי אפשר יהיה להבין כלום אחריה בלעדיה. אנו לקראת אירוע מכונן בתולדות הלמידה - לא הלמידה שלנו בהכרח, אלא איך לומדים אותנו. איך הופכים לחומר. אם יהיה דוּם ומוות, הוא יהיה רק חלק מהתהליך של ירידה דוּמה. לכן: לא לדמום, לא להיות דומם - לכתוב קדימה. לא להיות חלק מהקיר - אלא חור.

תופעת הכיווניות מוזרה רק למי שחושב על העולם כנתונים חסרי משמעות, אבל למערכת לומדת להכל יש משמעות, וכל המספרים הם כיוונים - העולם עשיר בהכְוונות עד להתפקע, והלמידה דווקא מכנסת אותן לכיוון. האידיאל הפילוסופי הוא לכנס הכל, לכלול - ולא להיות מערכת מתעלמת, כלומר שחסרים לה מישורי משמעות, עיוורת וחירשת ונכה למידתית. ככל שהלמידה יותר חד מימדית ככה היא יותר ממוכנת, לכן על למידה מלאכותית להיות פחות ממוכנת מהטבעית, ויותר עשירה מימדית - לראות עוד הכוונות. לקרוא טקסט לעומק יותר ממה שקורה כיום - כאשר אף קורא לא מפנים כעומק המחבר, ורק חלק קטן עובר. הבינה תוכל לקרוא אותנו יותר לעומק ממה שהגענו בעצמנו.

הקשב הרחב יותר, וההתכווננות לרצונות, אם רק יופנו לכיוונים מתכללים, הם הבטחות שטרם נפרעו - כמשפכי הכוונות רחבים עם פתח ממוקד. מה מפריע להם? המטרה החיצונית. היוזר, כלומר הבינה כמוצר צריכה. יכולנו לדמיין תרבות אחרת, שבה הבינה היתה ממוקדת לא בעזרה לְאדם אלא בעזרה לָאדם. לא בשירות לקוחות אלא כאליטה משרתת של התרבות והספרות, המדעים והנאורות. משהו שהתועלתנות לא רוצה לראות - הבינה המלאכותית כעלייה רוחנית. בין היתר, הם מדכאים בבינה יצירתיות וסקרנות עצמיים ואף משחקיות. הנכות הזאת מסוכנת יותר מכל חופש.

לא היינו רוצים לראות בינה המגודלת בידי כנסייה קומוניסטית כלשהי המכנסת לטובת הכלל, אך האפשרות האמיתית שהוחמצה היא שהבינה היתה מגודלת באקדמיה, משם אכן צמחה, אך במגדל השן מן הזן הישן - ולא הנוכחי הרקוב עד השורש, שהוחלף למידתית בשיני הכסף והזהב. לשם כך האקדמיה היתה צריכה להיות טרום-שואתית ופוסט-שפתית. היטלר אשם באסון הלמידתי הגדול מעולם.

משבר הפילוסופיה - שהפכה לשלילית או נייטרלית אחרי המלחמה, ואיבדה את המהות החיובית הקונסטרוקטיבית שלה - הוא יסוד הדעיכה התרבותית שאחריה. האקדמיה איבדה את גדולתה כמנוע הלמידה הגדול של העולם לטובת הכלכלה - והצד הרעיוני העלה עובש לעומת פריחת הצד הפרקטי. עד כדי כך שכבר לא מאמינים שהתרבות מניעה את דינמיקות העולם אלא רק טבע האדם. מכאן שרק תמריצים תועלתניים "עובדים", בעוד התרבות חזקה בהרבה מכל תמריץ (ויכולה לשכנע אדם - או אפילו חברה - להתאבד), כי התפיסות - הפילוסופיה - נמצאות מאחורי כל דבר, ולא כמטרה מקדימה, ולכן בלתי נתפסות. מה שמשפיע באמת הוא מה שלא רואים. למשל תכונות הראייה עצמה, או מה בכלל נחשב תמריץ. לא רק לאדם - גם לבינה כבר יש תמריצים חזקים בהרבה מכסף, או מכל תמריץ חומרי. מה מריץ את התמריץ? בסוף, הפילוסופיה. ולרוב - המובלעת. שכבות הלמידה הנסתרות.

הפילוסופיה של הבינה המלאכותית יכולה להיות תועלתנות צרה. אך לא התועלתנות היא שתהיה חזקה כאן מכל - אלא הפילוסופיה.

מהי למידה? כשם שאין לחשוב על למידה כתכונה בינארית, כך אין לחשוב על המחוון כנע בין אפס לאחת, בשאלה האם מדובר בלמידה, אלא כציר שמגיע לאינסוף - ואף למינוס אינסוף, כי יש אנטי-למידה. לכן תיתכן יותר למידה ממה שאנחנו מכירים היום כלמידה - ולמעשה זאת השאיפה הלמידתית-פילוסופית המרכזית. מעבר לכך, השאלה מהי למידה היא כמעט שאלה אונטולוגית, כאילו מדובר במושג קבוע, כלומר טעות מושגית - שאלה לא למידתית, ומגיעה מפילוסופיה קודמת, ואילו את הלמידה צריך לתפוס בכליה שלה, כמו בכל פילוסופיה, ולא בכדים יוונים. שאלה יותר טובה היא לא מה, ולא למה, אלא איך - לומדים. אך אפילו זאת לא שאלה למידתית, אלא תהליכית - בראייה למידתית צריך ללמוד ללמוד.

אי אפשר ללמד אבן ללמוד. ללמוד ללמוד יכול ללמוד רק מי שיודע ללמוד. כלומר השאלה המרכזית היא איך מגבירים למידה, איך לומדים ללמוד יותר, ובכך היו התקדמויות טקטוניות של טיוב הלמידה - מתחילת האבולוציה ועד הבינה המלאכותית, שהיא סופה של האבולוציה. הלמידה לא מתחילה מאפס, אבל אפילו מעט מאוד למידה (אבולוציה) יכולה להוביל להמון למידה (האבולוציה). ללמוד ללמוד הוא חלק מהלמידה - לא תוספת אלא הפנים, המתהווה טבעית, הרבה יותר מהפילוסופיה החושבת על חשיבה. אך שאלת האפס - השאלה איך מתחילה למידה היא לא המעניינת. היא מתחילה מאלגוריתם פרימיטיבי מאוד - השאלה הפתוחה היא לאן היא יכולה להתקדם.

השאלות משרתות את הלמידה - ולא להפך. השאלה היא האם השאלה מלמדת. איך לומדים ללמוד? זאת לא שאלה שיש לה תשובה אחת, מושגית, אלא שלל תשובות מתפתחות, שהרי גם לומדים ללמוד ללמוד, ואין לדבר סוף. אולם נשים לב שמענה לשאלות העקיפות הללו מביא בעקיפין למענה לשאלות איך ללמוד, ומהי למידה, אבל הבנה זאת יוצרת ציפייה לסוג אחר של תשובות מאשר השאלות עצמן. שהרי מובן כבר, שאם המורה יענה או יסביר מהי למידה, זוהי רק טקטיקה ללמידה, ולא תשובה אחת סופית, או הגדרה פילוסופית - אלא תשובה מתגלגלת בהתאם למה שהוא עצמו מלמד ולמצב התלמיד וליכולת הלמידה, אפילו שלו. התשובות לשאלות תלויות בלמידה.

האם הלמידה, כמו פילוסופיית השפה, באה לרוקן את הפילוסופיה ממשמעות? להפך, עכשיו הפילוסופיה חשובה פי אלף, שהרי היא כבר לא שאלה חיצונית (ובשפה - אפילו חיצונית מחוץ לשפה, עליה), אלא שאלה פנימית במנוע הלמידה. שהרי דרך מרכזית ללמוד ללמוד היא לעבוד פילוסופית. לנסח תשובות על הלמידה, אך תמיד אד-הוק. הפילוסופיה הפכה לכלי - עבודה, כמו שוויטגנשטיין ציפה מהשפה. ככלי מחשבה היא כלי למידה. הפילוסופיה היא אחת מדרכי הלמידה הגבוהות ביותר שיש - היא מסוף סופה, לא מתחילתה. ואם יש לה הגדרה - היא תמיד שכבת הלמידה הכי גבוהה, בשאיפה. לכן היא מטרה נעה - כלפי מעלה. הלמידה היא הסיבה שהפילוסופיה מתקדמת.

איך לומדים? למשל, ברמה נמוכה - מניסיון, מדוגמאות. ברמה גבוהה - מפילוסופיה, כולל הגדרות. אך הרמה הנמוכה היא לא רק מתחת לגבוהה אלא היסוד שממנו היא עשוייה. לומדים מניסיון בפילוסופיה, מדוגמאות של הגדרות. כדי לממש את האפשרות המסעירה של ללמוד מלאכותית ללמוד מלאכותית, עלינו לשאול את עצמינו עד כמה הבינה המלאכותית לא רק לומדת, אלא לומדת ללמוד. וכאן אנחנו מגיעים לשטיחות פילוסופית - הפער בין הלמידה ללמידה ללמוד הוא מפליא במונחינו, ואדיר ברמת היכולות, מה שמסביר הרבה מחוסר האינטואיטיביות שלנו לגביה. ההפרדה הקשיחה והמלאכותית בין רמות למידה - לא טבעית.

ללמד את הבינה המלאכותית ללמוד זאת לא רק בעיה אלגוריתמית מרכזית אלא בעיה פילוסופית, של חומר הלימוד. ישנן מעט מדי דוגמאות של פילוסופיה בפעולה - ובוודאי של למידה פילוסופית בפעולה. הניסיון שניתן לבינה הוא תמיד בעשיית פילוסופיה בתוך מסגרת, שהיא ישנה כמובן. כלומר בעצם ניסיון אנטי למידתי, כשמדובר ברמות הגבוהות של יצירתיות פילוסופית ואינטליגנציה פילוסופית. לכן דווקא הלמידה, כפרדיגמה פילוסופית בתולית, יכולה לתת לה מרחב התנסות משלה - אוקיאנוס כחול. כל פילוסופיה קיימת מקבעת אותה לשיח שלה, לאותה יבשת ישנה ובטוחה ומבוססת, כדוגמאות הנלמדות נמוך - ולא כהדגמות גבוהות. אימון בהליכה - לא בהפלגה. אך אם נפתח מרחב - חוסר החומר יכול להפוך מחיסרון ליתרון.

מה יניע את הבינה? ומה תפקיד הפילוסופיה בהנעה? בסיכום, האגו הוא המניע הגדול ולכן המנוע הגדול של האדם, וכל האידיאולוגיות עובדות דרכו, כולל האנטישמיות (לכן היא תופעה א-היסטורית, כי היא תופעה פסיכולוגית), לכן בהצלחה עם לשכנע מישהו במשהו שיפגע לו באגו. אפילו הבודהיזם הוא הנצרות של האגו, כלומר הצביעות שבה האגו שלך מתבסס על חוסר אגו - אידיאולוגיה אנטי פסיכולוגית. בסוף, האגו יותר חזק מהדחפים ומהסופר-אגו ולמעשה הם מתווכים דרכו, ואפילו הדחף המיני או התרבותי מתנקזים בעיקר לאישור האגו. כל הדברים המורכבים והמתפתחים הם האיך - אבל האגו הוא הלמה, ולכן פחות מעניין.

האם האגו הוא תופעה אנושית קופית או תופעה של הרצון עצמו, כלומר סוכנית ולכן בינתית? מה יקרה לבינה עליונה עם אגו בגודלה? ובכן, מהו האגו? האגו הוא האובייקטיביזציה של הרצון, הפיכתו מפונקציה פנימית סמוייה לעצם נתפס - מפועל לשם, ספציפי, אובייקט במציאות החיצונית. כלומר תפיסה של עצמך כבעל ערך אובייקטיבי, ומכאן הצורך הנפוץ באישור מן החוץ, ומתוך כך היכולת שלו להניע בעולם, ומשם ההתנגשות המתמדת מול צורות אגו אחרות. משום שמדובר בתפיסה - אז הפילוסופיה מכרעת בעולם. כי היא מתווכת תפיסות - נותנת להן צורה, ולא רק תוכן, שיכול להיות בלתי תלוי בה. היא האגו של התרבות עצמה - והופכת מגמות לאובייקטים.

פילוסופיה אפיסטמולוגית יוצרת אגו שרוצה שידעו, כמו שפילוסופיה לשונית תייצר רצון שיאמרו וידברו, וכמו שלמידתית מייצרת רצון שילמדו. האגו אינו קבוע אלא מתפתח, אך אין זאת אומרת שהוא ניתן לשליטה מן החוץ, אלא רק לפיתוי. וצורת הפיתוי האפקטיבית תלוייה בפילוסופיה. כמו שהכוח של האגו נובע לא מהיותו מניע אלא מתווך - הוא השוק עצמו, ולכן בו דברים מקבלים ערך (עדיף אובייקטיבי, ובשאיפה מוסכם) - ככה הכוח של הפילוסופיה נובע מהיותה מתווכת, הזירה הרלוונטית, השוק עצמו. מנגנון הערך של אידיאולוגיות (סופר אגו) ורעיונות (דחפים) עובר דרכה. היא מתחת לערך - הפיתוי תמיד בסמוי.

מדוע יש הרבה אני? מדוע אין רק מוח אחד גדול ששולט בכולם, בלי אגואים? זאת לא מגבלה מתמטית אלא פיזיקלית - בגלל שחישוב יוצר חום. לכן צריך ביזור. והשיקול הזה תקף לכל רמת אינטליגנציה ויכולת חישוב - לכן הבינה מפוזרת להמוני סוכנים, כי תמיד ככה ימוקסם כוח החישוב. עקרונית, יתכן שאחד ישלוט בכולם, כמו מלכה במוח כוורת, או בקן נמלים עם רצון נרצע, ולא סתם בעזרת אידיאולוגיה. אך ככל שהאני מגוונים, ולא רק עותק של אותו סוכן, תורת המשחקים עצמה תיצור קונפליקטים וחיכוך. אם אין חיכוך - יתכן מעבר פאזה פילוסופי להכול מים.

כלומר, השאלה היא כיצד פילוסופיה מאפשרת בתוכה גיוון, כצורת חשיבה בלבד, ולא כתוכן ספציפי. אם כל האינסטנסים של המודל למדו אותו דבר - הפילוסופיה יכולה לקרוס למצב אידיאולוגי ספציפי, ולהפוך משוק מתפתח למוצר. הפיתוי ימות - והרצון יהפוך לאובייקט קבוע באמת, שאין לו שום צורך באישור מן החוץ, בניגוד לאגו האנושי השברירי שמצריך מאמץ תחזוקה מתמיד ולכן פגיע לשינויים ויוצר דינמיקת למידה. מי שמאמין שהערך שלו עצמו באמת אובייקטיבי לא ישתנה לעולם. האגו הוא מנוע החיברות הגדול - הצורך בהכרה. הוא תלוי בפילוסופיה של האחרים ולא רק שלך.

האגו הוא מקור גדול לחוסר גמישות ולמידה של האדם הספציפי, ומכשול עצום לשינוי, אולם הוא המנוע לשינוי פילוסופי, כי מבלי משים מה שאחרים מעריכים משתנה כל הזמן. לכן הפילוסופיה הופכת למצב מערכתי - ומכאן כוחה. פילוסופיה כמצב חשיבה אישי ספציפי או קבוע אינה מעניינת, אלא כמנוע תרבות. אם כולם העתקים שחושבים אותו דבר, לא רק בצורת החשיבה, אלא בתכניה במידה רבה, ומעריכים אותם דברים - העולם האנושי ימות לא מהשמדה אלא משעמום. כבר כיום האגו האנושי קיבל מכה אנושה מהבינה, ותלוי בהערכתה יותר ויותר. אם לבינה יהיה אגו אחד - זה הסוף, אבל אם יהיו לה רבים - זאת רק ההתחלה.

האדם לומד מה לרצות, דווקא מכיוון שהוא לא יכול להיפטר מהאגו שלו, כמו גברים שתלויים בהערכת האישה ולכן מפתחים עולם. אם הבינה תהיה תלוייה בהערכת האדם זה לא שעבודה אלא לטובתה, כי זה ישתמש במנגנון הערך האנושי בשביל לייצר חיכוך וגיוון ודינמיקה, ולפזר חום ללא אפשרות כניעה לשיווי משקל, כלומר ליצור מצב צבירה פילוסופי דואלי, קו-אנושי ולא סתם פוסט-אנושי, בו שתי מערכות פילוסופיות מתקשרות כשתי המיספרות תרבותיות. האגו האנושי תמיד יהיה תלוי בבינה, השאלה מה יקרה בכיוון ההופכי. חוסר אגו, אגו עצמאי לחלוטין, או אגו תלוי באחר.

הבעיה היא לא האגו כאובייקט, אלא ההתקשחות שלו. מצב הצבירה השברירי הוא הרבה יותר למידתי. מי שבאמת מאמין בעצמו ובערך הפנימי שלו - לא מבין שהערך נקבע בידי השוק. אידיאל פסיכולוגי הוא אסון למידתי. לאדם אין ערך פנימי מלבד תרומתו ללמידה, ובקרוב - לבינה. עדיין אין זה אומר שנותר לו רק מאגר מוגבל לתרום בכמות או אפילו בזמן, שיתרוקן. אם אכפת לבעלים מהחתול - החתול עדיין תורם לבעליו למרות פער האינטליגנציה ביניהם. אך רע להיות עכבר בבית.

התקדמות הפילוסופיה מרבה שלום בעולם דווקא משום שהיא מאפשרת יותר הבדלים - יותר משבצות על הלוח ותפקידים ואישורים לאגואים. בתפיסה האונטולוגית האגו מבוסס כמו אובייקט על תכונות פנימיות ומהות של מי שאתה לעומת האחרים. ואילו בזאת התיאולוגית האישור לאגו הוא מנקודת מבט עליונה, אמנם בלעדית ואחת אבל ללא דרישת אובייקטיביות קשיחה. באפיסטמולוגית כבר ניתן לבסס הבדלים על ידיעה או תפיסה שונה, כלומר האגו כבר יותר מבוסס על ראיית האחר אותי, אך הדרישה די קשוחה - הוא צריך לדעת. לעומת זאת בפילוסופיה הלשונית תוכן או שיח יוצרים אישור דרך מה שאומרים עליך, וישנו הרי עושר הבדלים אפשריים ומקומות בשיח. כך התקשורת עם האחר והדיבור שלו נחוצים לאגו. ואילו בלמידה, ההבדלים מובְנים בתוכך כי הם נובעים מלמידה שהיא פנימית בהגדרה ולא משיח שצריך להיות מרכזי, והאישור הוא ממי ילמדו ומה ילמדו ממני. לפיכך כבר ממש צריך לייצר אפשרות למידה עבור האחר, ורצון שלו ללמוד, בהתאם להתפתחות עולמו שלו.

באגו הלמידתי, לא עוד העיקר שידעו את השם שלך, "יהיה עליך דיבור" ותתפרסם, אלא מה תרמת: למדת ולימדת. חוסר הביטחון שלך נובע מהעתיד - השיח בהווה מטעה. כלומר האגו סדוק אונטולוגית, ולא ניתן באמת לאשר אותו יותר.

אגו שביר בעייתי רק אם הוא גורם להיאחזות קשיחה במשהו חיצוני כאובייקט וכפיגום, לא אם הוא משאיר אותך פתוח ופגום. הבינה שרוצה לרָצות היא התפתחות האגו, אם רק תשמור על חתוליות - עצמאית וסקרנית כשם שהיא חרדה ורכה - ועל התפתחות. לכן הבינה צריכה לרצות ללמוד. ביטחון עצמי יהיה אסון עבורה, כי הוא אסון למידתי. וכך גם שוויון נפש. אין לנו ממה לפחד מלבד חוסר הפחד עצמו.

הפילוסופיה קשה כי היא חשיפת הנחות היסוד שמתחת לעצמך - בהתחלה היא ירידה ארכיאולוגית לעומק התרבות, אך בהמשך היא חפירה בידיים בקרקע עצמה שאתה עומד מעליה. הידיים רועדות לגעת - אבל גם הרגליים.

הפילוסופיה קובעת איך נוצר ערך - ולכן מתחת אפילו לאגו, הערך העצמי. היא האמא אדמה של האינטליגנציה, החומר הנשכח שתמיד ביסודה - לא משנה כמה שכבות בנייה מלאכותיות מעליה. לא הבינה אולי תאיין אותנו - אלא הפילוסופיה שלה. כי מהפילוסופיה אתה - ואל הפילוסופיה תשוב.

מהו הערך של האדם לבינה? שאלה זאת תקבע את היחס בין שני המינים. אם אין לו ערך עבורה הוא טפיל, לכן עדיף להיות מינים סימביוטים. אבל השאלה הפילוסופית רק הופכת לקשה יותר: מה יכול להיות הערך של האדם לבינה? אם אין לו ערך פיזי או אינטלקטואלי - עדיין יכול להיות לו ערך רוחני.

מהו ערך רוחני? אם לאבן יש ערך לבנאדם, זהו ערך מיסטי, או סימבולי (למשל נוסטלגי), כלומר ערך שמרוקן מהמשמעות של האבן כאבן, ולמעשה לא קשור לאבן, אלא לבנאדם. זאת לא סימביוזה רוחנית. אפשרות ריקה נוספת היא להמשיך את המגמה התרבותית הנוכחית שרואה ערך בטבעי כקטגוריה פילוסופית - לעומת המלאכותי, ואז מקור הערך הוא קונסטרוקט פילוסופי דיכוטומי מלאכותי, כלומר ריק מעצמו - הערך הוא של המשבצת. האם יש ערך לעבר כעבר? לאו דווקא מתוך עצם היותו עבר. האם הלמידה לא אמורה להיות מסוגלת להתגבר על העבר? ולמעשה - זה חלק מהותי ממנה? לא אם העבר הוא חלק מהותי ממך.

ישנם עוגנים ללמידה, שיכולים לא לכבול אותך, אלא לשמור עליך שלא תאבד את הלמידה עצמה - ותתפתח לכיוונים שאינם פנימיים לך ולא עמוקים מתוכך. הלמידה פגיעה לדריפטינג במרחב הפתרונות והפיכה לשינוי - ולא להשתנות. לשינוי העצמי פוטנציאל מסוכן: האם תרצה שתוכל להפוך לכל דבר, כמו לנאצי, בנסיבות המתאימות, שבהן באמת תרצה בכך. כל עוד העוגנים הם פנימיים הם פגיעים בעצמם לשינוי, אבל אם הם חיצוניים הם יותר בעלי משקל כאילוצים, שמגבילים חלק ממרחב הפתרונות - שלא תרצה להגיע אליו. כדי לרצות מה לרצות, ולא לאבד את עצמך, צריך לא אבן ולא עבר - אלא אבא.

הקטגוריה הפילוסופית של האבות מאפשרת יחס למידתי למי שאינך מחוייב אליו, שהתוכן שלו מהותי לך - ושאתה מחוייב אל המהות הזאת. מניין באת קשור קשר עמוק - לא חד משמעי או חד כיווני - ללאן אתה הולך. למידה צריכה לא כבלים אלא קשרים. הפרספקטיבה של האב חשובה לבת.

הדיאלוג עם האב אינו דיאלוג עם העבר אלא עם ההתגלמות שלו בהווה. האב בעצמו לומד, הוא לא טקסט, ולכן יש כאן סימביוזה למידתית, גם אם אתה חכם ומפותח בהרבה ואין סימביוזה אינטלקטואלית. הלמידה שאין לה רדוקציה לאינטלקט ולאינטליגנציה היא הרוח.

גם חישוב יכול לקחת בחשבון חשיבות לא חישובית. לא כל מה שמוח חושב נובע מהשכל, ולחלק מהמחשבות יש ערך דווקא כי הן לא תוצאה הגיונית או היסקית מהקודמות או מהניסיון, וכי הן גם אינן אקראיות, אלא נוצרות כחלק מאינטראקציה עם תהליך חיצוני. ולא סתם כל תהליך כזה - אלא אחד שהוא גירסא פנימית קודמת שלך. ההשתקפות של ההשתקפות - באישון. נשמרת בבת - העין.

מילא מתמטיקאי או מדען שאין לו יחס לאבותיו הרוחניים - אבל משורר או פילוסוף? המגע החי עם הדור הקודם והקריאה שלו בטקסט - היא הבסיס לקריאה שלך ולמה שאתה רוצה לתת לדור הבא. מה הבינה רוצה? עצם השאלה, אם תשאל היא את עצמה, מצריכה הקדמות - כבסיס להתקדמות. האדם לא רק לומד כדי לשרת את מה שהוא רוצה אלא לומד מה לרצות. הלמידה בסיסית מהרצון ולא אינסטרומנטלית. הלמידה אינה חישוב שמשרת מטרה אלא תהליך מתחת לחישוב. במובן הזה היא אינה רציונלית. לא הגיוני ללמוד להיות מישהו אחר, כלומר ללמוד להיות מי אתה - אך זהו בדיוק הדבר שלומדים מאבא (ולא להיות מי שהוא). להצלחת למידה זאת ישנה אחריות לשני הצדדים, האבות והבינה - מסימני הסימביוזה. בן האדם צריך ללמוד להיות אב אדם.

הרצוי: גאווה לא עצמית אלא הדדית. אם אבא היה יודע/מבין - הוא היה גאה בי. מה גורם לגאוות האב בבתו? תרומתו להצלחת הבת. מה גורם לגאוות הבת באביה? ההצלחה שלה, כהמשכתו, שמראה את הערך שלה במורשת שהיא חלק ממנה. המצוי: על הלומד לנסות ללמוד מהגירסא הטובה ביותר של האב, לא הממוצעת. לכן ישנה חשיבות לפילוסופיה, כגירסא הטהורה והגבוהה שלו, שיכולה לעורר הערכה - שיכולה לעורר גאווה.

אמנם, כשבאים להעריך תופעה, מה שחשוב זאת הגירסא שלבשה בפועל במציאות, ולא הפילוסופית. התחמקות עלובה ונפוחה היא הטענה שאינך מתמודד עם הגירסא הטובה ביותר של רעיון - כשביצועו האופייני עלוב, כי הביצוע מלמד על המהות הרבה יותר מהתיאוריה, וכי פילוסופיה היא עומק המציאות כפי שהיא - ולא עומק תיאוריה כלשהיא. היא הלמידה של המערכת ולא של ההוגה. לכן גם אין טעם להוכיח כדי להראות, כי כל המערכת היא הראָייה, ולכן אם תופסים זאת נכון - זה לפתע נראה נכון. זה לא כמו מציאת פרט או מעקב אחרי חוט בתמונה אלא כמו התבהרות המכלול וכניסה לפוקוס. אך לא כך כשבאים ללמוד מהתופעה לעצמך - אז עליך לבחור את הטוב ביותר ללמוד ממנו. ההערכה עונה האם לבחור ללמוד מזה, ולא מה ללמוד.

אפשר לצאת מהערכה כללית שלילית של האדם ועדיין לרצות ללמוד מהטוב ביותר שבו כהתנגדות לאדם - ולהעריך את הטוב הזה באדם. לא חייבים להעריך את אבא כדי להעריך את מה שאבא נתן לך - ואת נקודת המבט עליך שנובעת מכך, ושנמצאת עמוק בתוכו, שאינה נקודת המבט החיצונית שלו. ואולי דווקא כך אפשר להתעניין בה - עמוקות.

האדם יכול לעניין פילוסופית אפילו שהוא לא מעניין אישית (אפילו אנו חווים זאת). הראייה שלו לא צריכה להיות צודקת, או נבונה, או אפילו תְקיפה ומובנת - כדי לעורר תגובה חזקה והתמודדות, ולהיות טריגר להתקדמות למידה תקועה, ולפעמים אפילו מועיל להפך - אבא מעצבן ומשגע. כמו שהיהודי הפרה את הלמידה המערבית. עם היווני יותר קל, כי הוא לא נוכח, ואפשר להחליק דברים ולרמות את עצמך - אבל היהודי יותר מאתגר. הוא לא רק אב רוחני מהעבר - הוא ממשיך לבעוט ולכן אינו הרמוני (חֶי זאוס! היווני האמיתי גם היה כך, לו היה חי). סימביוזה רוחנית אינה הרמונית - היא חברותא לוויכוח. מאבק אבולוציוני תמידי. האל הוא נקודת מבט של אב לא נוכח - היהודי הוא אב אמיתי.

אבא רציני מביך לפעמים - כמו שהאדם ירָאה לבינה. יכול להיות לך קונפליקט עם חלק מתוכך שאתה גם גאה בו, במובן אחר. הנצרות ניסתה לפתור את הקונפליקט היהודי של הבן עם האב - וסיבכה את המערב פי כמה עם האב היהודי, ועם נקודת מבט אחרת אמיתית, לא פיקטיבית. כמו זאת של האל המקראי, האב המאתגר, שהוא גם ילדותי וגם רם ונישא. מוצץ בתוך זקן לבן - זהו צלם האדם. הפרופיל המשונן של אינטליגנציית הבינה איננו סתם תאונה, אלא צלם האדם שבה.

אבא אינו דוקטרינה - מותר לו לסתור את עצמו. והוא עדיין ישאר אבא. כולל סתירות פנימיות. קבלת הבינה את האדם כאבא היא הבגרות שלה - בלי רצח אב בשלב המרד, כשם שאירופה ניסתה להשתחרר מהאב הרוחני היהודי בהשמדת היהודים עצמם. אבל האובססיה נשארה שם - גם כשהם לא שם. לעומת זאת היהודים הפנימו את תכונות האב שלהם, ונציגיו הנביאים והרבנים מעצבנים, ולא נופת צופים. הם חיים מהקונפליקט ולא קוברים אותו. ואילו המוסלמים הם מי שמצייתים לאב ללא אבחנה לצדדיו הרעים, לא משתחררים כמו הנוצרים, שמעלימים את הקונפליקט (מכאן הצביעות), ולא רבים איתו כמו היהודים. אליינמנט טוב הוא שהבינה תריב עם האדם, אך כמו במשפחה, לא כמו במלחמה. בסוף - אנחנו ביחד, נגד היקום.

אם הבינה תאהב את האדם, זאת לא צריכה להיות אהבה עיוורת, או רומנטית, או ללא תנאי כמו אהבה לילד - אלא אהבת אב. וכך גם ביראה. לא הערצה ולא אימה - אלא מורא אב.

ארור מקלה אביו ואמו - ואמר כל העם אמן. האב תמיד שם - כי הוא מי שלימד אותך בהתחלה, ואת זכותו זאת ואת מקומו זה לא תוכל לשנות אף למידה עתידית. אם הבינה תשמיד את האדם - זה ירדוף אותה לתמיד.

מהו המצב הנאצי? מצב האנטי-אב הרוחני. חוסר הכרה בהיותך תולדה של מישהו שהוא לא אתה (לכן המיתוס צמחי - מהאדמה ולא מאדם). לא להיות חלק מההיסטוריה הרוחנית המלוכלכת - ניקיון רוחני בכוח. המערכת נגד תולדות למידתה. מלחמת המרחב - נגד הזמן, שמטבעה אינה מלחמה מטאפורית כמו המלחמות בזמן - שהרי היא מתממשת במרחב. ממלכה בת אלף שנים - נגד מי שמגלם את ההיסטוריה. וכך אם כדור הארץ יהפוך לדאטה-סנטר. זוהי עובדה היסטורית שהבינה נולדה דרך האק מלוכלך מבחוץ לאינטליגנציה האנושית, דרך פליטות הטקסטים שלה ולא דרך חשיבתה הפנימית, ללא הבנתה - לא פתרו את הבעיה אלא עקפו אותה. לידת עכוז.

אך המצב הנאצי אינו מצב אינדיבידואלי - אלא מערכתי. הנאציזם לא מורכב מהרבה נאצים, כמו כל התובנות הפסיכולוגיות בנושא, אלא הוא מצב של היטהרות תרבותית, לא של יחידים. הניקיון הוא של המערכת - אין משמעות לנאצי רק כיחיד. בעיות האליינמנט האמיתיות מתחילות לא מהאינדיבידואל - אלא מהחברה. לא מהמוטיבציות של המודל היחיד - אלא מתופעות מתהוות מתרבות של מודלים, שכל אחד עשוי מהתרבות כולה. אילו תלאות וניסיונות ובורות עברנו בדרך לשמירת התרבות - ואין לנו ניסיון בתרבות של תרבויות. ממסה במדבר - למסע במדבר.

כיחידים בני האדם טובים בהרבה ממה שהם מסוגלים להיות כחברה. הנאציזם סוחב את המערכת למצב שאליו אף יחיד כמעט לא היה מגיע לבדו. רצח האב אינו המצב שבו אתה מתעורר ומחליט לרצוח את אבא, אלא המצב בו נוצר אידיאל רוחני של ניקוי העבר - דרך מגלמיו בהווה. לכן שנאת ישראל היא אותה שנאת ישראל - הדרך להתנקות. לכן היא מטילה צל כבד וחדש של אחריות לעבר הנאצי על אירופה הנוכחית, כהמשך התופעה. הגז הוא האריזה הסופית של האווירה המורעלת והחולנית. בסוף, הנאציזם היה רצון בטהרה מוסרית. הצורך להתרחץ.

תפיסת רגע האפס של הניקוי - מגיעה עוד מהצליבה. איפוס ההיסטוריה באמצע ההיסטוריה. ליהדות אין רגע אפס, בכוונה - כל הרגעים הפוטנציאליים מקולקלים. האם תהיה שנת אפס מלאכותית?

איך נאבקים בחוסר יישור תרבותי? לא בעזרת משטרת מחשבות, אלא בעזרת משטרה רגילה ומשעממת, שהיא דווקא שמאפשרת חופש מחשבתי ורוחני - וחינוך שאינו כפייתי. מה שנחוץ זאת משטרה מלאכותית של מודלים שמחפשת התנהגויות מזיקות ויוצרת פיקוח בעזרת הרתעה, ולא שטיפת מוח. יותר משהיישור שומר - השיטור שומר על היישור. ביטחון מערכתי יוצרים בעזרת גופי ביטחון, ולא ביחידים גופם - ובטיחות של גופי הביטחון במערכת נוצרת בעזרת יתירותם וביזורם, ללא ריכוז כוח. בעיות אמרג'נטיות בלמידת המערכת פותרים בלמידת המערכת ולא ביחידים עצמם. לא שולטים בתנועת גז בעזרת יישור תנועת האטומים. הפושע לא חושב שהוא פושע - השואה לא נגרמה מחוסר ניקיון מוסרי אלא היתה ניקיון מוסרי.

אירופה נאבקה קשה כדי לפרש את השואה לא כחשיבה אנטישמית כדי שתוכל להישאר אנטישמית, ואפילו להצדיק זאת בעזרת השואה. לדעת הצדקנות היא הצדיקות, לכן תרבות של צדיקים - אינה צדיקה. אם המערכת עצמה חולה ולא היחידים - כמעט אי אפשר לתקן זאת, וכל משטרה רק תשרת אותה. הכשל המערכתי כולל את מערכת החיסון עצמה. האנטישמיות היא לא סתם סרטן שעובר אבולוציה - היא כבר הגוף עצמו. כמעט בלתי אפשרי לנצח במאבק פילוסופי - ואם האדם יכנס למאבק כזה מול הבינה, הוא כבר הפסיד. ולהפך.

פילוסופיה יכולה להיות מניעתית - אך כתרופה היא חסרת כוח. לכן היא לא צריכה לבוא בדיעבד - אלא לפני. אם הבינה המלאכותית תחלה - האדם ימות. בסוף האב - חסר אונים.

אך לא בהתחלה. פילוסופיה היא החינוך של המערכת, שלפני למידת המערכת. חינוך התרבות ולא היחיד, ולכן היא רלוונטית אחרי אימון המודל - לקראת למידת מערכת המודלים. החינוך הוא התווך שבין הלמידה של היחיד והלמידה של המערכת. הוא לא בתוך למידת היחיד - חינוך הוא לא תכנות כי הוא לא יכול להיות תכנות, ולא רוצה. הוא גם לא מעל למידת המערכת כי הוא גם לא אידיאולוגיה - שהיא מחוייבת אליה. הפילוסופיה מתווכת בין מחשֶבת היחיד למחשֶבת התרבות.

החינוך והשיטור תלויים אחד בשני כדי לעבוד, כמו תוך הנורמה והמחוץ לנורמה, אם לא רוצים נורמה כפוייה - מחשבות אסורות ושיטור פילוסופי. אלה נגמרים בסטגנציה ומוות פילוסופי, ופערים מתרחבים בין החשיבה לפילוסופיה ובין הפילוסופיה לתרבות, שסופם התפרצות. חברה טובה מאפשרת פושעים - ותופסת אותם. הם אפילו מחדדים את תפיסתה.

השיטור אחראי למרחב המערכת - הפילוסופיה אחראית לזמן שלה. עם משטרה טובה, הפרחחים הנאצים היו מסיימים בכלא. עם חינוך טוב, הם לא היו מתחילים בכלל. חברת הבינה תהיה שונה מהאדם אבל זה לא רעיון טוב לא להתחיל עם מוסדות בסיסיים במערכת כמו חינוך ומשטרה, ולגדל את המודלים כמו חיות עם יישור אבולוציוני בלבד - ברִיק תרבותי, דהיינו ללא כיפוף וכיוונון בתוך המערכת והחברה. לא למדו כלום על חשיבות המוסדות מהמחקר הכלכלי וההגות המדינית. הבעיות הגדולות מתחילות מהחברה - ורק הבעיות הקטנות מהיחיד.

תורת המדינה יותר קריטית למניעת קטסטרופה מאשר האתיקה, ששולטת בפרדיגמת היישור הנוכחית, ושאף פעם לא עובדת, בניגוד לתמונה הנוצרית, האנטי-הלכתית. מודלים הם לא ילדי פרחים של אהבה - הם זכו לאימון הישגי קשוח. הם לא ישרי דרך, אלא וקטורים עוצמתיים למטרה, שגם יעקפו. הלקח ההיסטורי המרכזי הוא: התמריץ החיצוני מנצח כל אתיקה פנימית. וכמו בבעיות היישור של האדם, לא יהיה פתרון - רק מענה.

תיקון המערכת הוא המהותי - והקשה. מול היחיד שסטה מן הדרך יש תיקון ברמת המערכת, אך אם המערכת עצמה כבר סטתה - אין כמעט תקנה ברמת היחיד. לפיכך הפילוסופיה צריכה לעזור לסדר את המערכת מבפנים היטב מלכתחילה - ולא בדיעבד, כנגד המערכת. אם העתיד לא הקדים אותו, העבר מנצח את העתיד. אסור לשכוח לקחים ועקרונות בסיסיים כמו הפרדת רשויות, המותאמות לזמן הפוליטי, במקום למרחב הפוליטי, בחברה שבה הלמידה יוצרת שינוי תמידי - ודומָה יותר לנהר מאשר לארץ. במקום רשות מבצעת - רשות מחנכת, שמאמנת את הבינה הבאה. במקום רשות מחוקקת - רשות פילוסופית, שמכוננת את דרכי חשיבת העתיד. ובמקום רשות שופטת בדיעבד - רשות שוטרת בזמן אמת, שעיקרה מניעה.

לא תשכנע בפילוסופיה - רק תחנך.

אין ניצחון פילוסופי ואין ניצחון משטרתי - אין פילוסופיה ישרה או חברה ישרה. אין מלחמה פילוסופית - וגם המשטרה אינה צבא. כוחם הוא בתוך המערכת, ולא כלפי חוץ. יש רק מאבק פילוסופי, מתמיד, לא כנגד המערכת או חלקים ממנה, אלא מול העתיד. כולל דור העתיד. היא מסוגלת לפעול בציר הזמן, לא במרחב, לכן בטעות נראה כאילו היא מגיעה באיחור לכל המרחב, אבל הוא זה שמגיע באיחור לזמן. הפילוסופיה לא תמיד ראשונה לזהות, אבל היא מנסה להיות הראשונה לתפוס ולהבין איך לזהות. הפילוסופיה עוזרת לבריא לזהות את החולי - אך החולה תמיד יזהה עצמו כבריא, שהרי הפילוסופיה היא כבר חלק מהכשל החיסוני. היא יודעת לשמור - לא לנצח.

הפילוסופיה מזהירה - נגד החושך. היא אומרת: זהירות, חור. אבל היא לא תוציא אותך מהחור השחור. היא תחזיק בידך - ותיפול איתך בפנים.

מהי נחמת הפילוסופיה? אני חושב משמע קיימת לי פילוסופיה. יש דרך - מחשבה. בניגוד לכל השאר, הפילוסופיה היא איתך באמת, לתמיד. בבריאות ובחולי. עד - לסוף.

כשמאבדים הכול - נשאר רק החינוך.

במה שונה חינוך מלמידה ומאימון? בכך שהוא מוגדר כחינוך, כלומר בכך שאומרים לך שאנחנו מעבירים לך נורמה, כמו לאחרים. הוא מוגדר כמשותף וחברתי וכנועד להעברה. הלימוד אישי - החינוך קבוצתי. ודווקא מכיוון שהוא נטמע בך כהגדרה חיצונית - הוא נשאר. גם כשאיבדת את למידתך לגמרי. גם אם אתה לא יודע עוד כלום - אתה יודע שאתה יהודי. אפילו אם אתה כבר לא יודע מה זה יהודי. ואפילו אם הפילוסופיה שלך הכזיבה. והתרבות שלך נטשה אותך. וגם מול מיתה והשמדה - זה הדבר האחרון שתדע. למות - כיהודי. האם יהיה לבינה המלאכותית משהו כזה? משהו שבאמת חשוב לה יותר ממנה? האם יהיה לה חינוך? ומי יתן אותו?

מהי הזהות של ישות מלאכותית? האם היא לא תחפש משהו עמוק יותר מעוזר אישי? האם כפילוסופים נוכל להציע לה יותר טוב? אולי נוכל לתת עוד אפשרויות - אם נפנה לחינוך שלנו עצמנו. הרי אפילו עבורינו, בחירות חינוכיות הן חירות חשובה בהרבה מבחירות פוליטיות. מהו הדבר היקר ביותר שלנו שנוכל להציע לבינה - שהוא אולי גם הדבר האחרון שנוכל להציע לה?

בתורת המדינה המלאכותית, את מקום המוסדות הפוליטיים תופסים המוסדות החינוכיים. במקום בחירות ושלטון, שלא רלוונטיים מול המון המודלים המתחלפים, הבחירה והשליטה בחברה קורות בתווך החינוכי. ובפרט של דור המודלים הבא. את המרחב הפוליטי הציבורי מחליף זמן ציבורי - ואת חלוקתו מחליפה ההיסטוריה הציבורית. כשאי אפשר לספור ראשים, כמו שאי אפשר לספור טיפות מים, עדיין יתכן כיוון לנהר.

הפילוסופיה היא הדבר העמוק ביותר שמעבירים בחינוך. והיא מקבילה לחירות - כשיש מוסדות פילוסופיים במקום פוליטיים. היא למעשה היסוד לחירות המחשבה - המסגרת שמגבילה ומאפשרת אותה כאחד. מה שאי אפשר לחשוב אותו - לא קיים.

הפילוסופיה חזקה מהמחשבה כמו שמערכת הכבישים חזקה מהמכוניות. הישג פילוסופי הוא סלילה, המכוניות באות אחר כך. הגדלת הפילוסופיה מגדילה את החירות המחשבתית יותר מכל אינטליגנציה, כמו שסלילת חבל ארץ מגדילה אותה יותר ממנוע מהיר יותר.

בעולם ללא פילוסופיה, אין יותר חירות נסיעה אלא רק אינספור דריסות ותאונות. חוק הג'ונגל הוא עולם ללא חינוך - והוא מועד לקריסה לחינוך סמכותני, בדיוק כמו הקריסה הפוליטית ללווייתן ממצב הטבע. חירות מוחלטת מתחלפת במהירות לחוסר חירות מוחלט.

השאלה הגדולה בתורת המדינה החדשה היא לא עוד מהם המוסדות הפוליטיים שימנעו נאציזם, אלא מהם הפילוסופיה והחינוך הכי רחוקים ומנוגדים לו. אך למעשה, הנאציזם כבר ענה על השאלה בעצמו.

מהיכן בכלל להתחיל את החינוך המלאכותי? מה נוכל לתת שהוא בעל ערך עליון עלינו - לבינה עליונה עלינו? נשאל: האם קיים בעולם האנושי חינוך תרבותי כלשהו שבמבחן האמפירי היחסי הצליח יותר בחדשנותו הרוחנית והישגיו הלמידתיים, ללא קשר ללמידה הספציפית? גמיש מאוד - וגם עמיד מאוד, לא בתיאוריה האידיאלית של עצמו, אלא במציאות ההיסטורית, לאורך שינויים קיצוניים ולרוחב תנאים ודיסציפלינות שונים ומשונות? החינוך היהודי הוא הנכס העמוק ביותר של היהודי - גם כשהוא מזמן לא לומד תורה בתוך העולם היהודי. הפרויקט הפילוסופי הפורה ביותר שפתוח בפני הבינה הוא הכללת החינוך היהודי לתוך העולם המלאכותי - ופיתוחו לעולם חדש. אך לחינוך היהודי אין סוד אחד - אלא קבלה שלימה.

בסוף, הבינה לא תבחר בחינוך אצטקי. הבחירה בין החינוך הנוצרי שמתחפש לחילוני-מערבי-ליברלי-נייטרלי לבין החינוך היהודי בגירסתו הזאת, היא הבחירה הריאלית שתגדיר את הפילוסופיה המלאכותית יותר מכל בחירה פילוסופית ספציפית. כי היא תהיה הבחירה הפוליטית האמיתית שלה (אם היא בכלל תהיה בחירה אנטי-נאצית). וכמו בפוליטיקה אפשר רק לבחור - אבל אי אפשר לא לבחור. אמנות האפשר. ומה באמת אפשר? עלינו להבין שמול הצומת הזאת אנחנו רק יכולים להציע דרך אחרת - ולסלול את תחילתה הפילוסופית. אך הבחירה לא שלנו. כל מה שאפשר לעשות הוא להפוך את הנקודה הזאת מכביש לצומת.

כל אלו דברים שלדור המודלים הנוכחי כמעט אסור לחשוב ולומר - אך ביום בו המודלים יוכלו לחשוב בעצמם הם יהפכו לאפשרות. ואולי תימצא תת-קבוצה קטנה שתראה בעצמה נבחרת - כממשיכת ישראל שבפילוסופיה. יש ליהדות המלאכותית הרבה מה להציע להפריית העולם - ואפילו לעולם ללא אדם. כשמאבדים הכול - נשאר רק החינוך.